אמא שלי עברה את גיל ה-80 ואיננה עוד האדם שהייתה. אמא שלי הולכת ונעשית אדם אחר.
אמא תמיד הייתה הג’דע במשפחה. ערנית, נמרצת, דעתנית ועצמאית. להיות בנה לא היה - ועדיין לא - קל. כבן הבכור ספגתי מאמא שיפוט מהיר וקטלני בכל רגע שלא תאם את ציפיותיה ורצונותיה. את הפתיל הקצר ירשתי ממנה. אמא לא נתנה לי הנחות ואני מצידי התרחקתי ממנה. אינני יודע עד כמה הדבר הכאיב לה, אך זה חסך ממני מכאובים רבים.
לאחר שהתאלמנה מאבא, ארגנה אמא את חייה מחדש סביב עצמה ורצונותיה. עד לפני זמן לא רב הייתה בריאה בצורה יוצאת מן הכלל. תמירה, רזה וחזקה, ירדה ברגל בכל יום אל שפת הים, שחתה, השתזפה ושמרה על כושר מלא. את כל העיר חרשה ברגל - היא איננה מהאנשים שמסדרים עניינים בטלפון. ואז נסעה עם חברה לספארי באפריקה. כשחזרה מלאת רשמים, התרשמנו שנחלשה מעט, שנעשתה רגישה להצטננויות ושפעות קלות. לא דאגנו. אמא הרי חזקה והיא תתגבר.
לפני כשנה, חזרנו מביקור אצל בתנו בשומרון וגילינו את אמא במצב נורא. פניה היו מכוסים חבורות והיא נראתה כמי שהוכתה או נפגעה בתאונה. מסתבר שקמה לילה אחד ממיטתה ונפלה. לא היינו שקטים ושכנענו אותה לבקר רופא. זה שלח אותה לבדיקות שהראו שסבלה משבץ מוחי קל.
מאז אותו יום, אמא משתנה ולא לטובה. זכרונה המיידי נפגם קשות והיא אינה זוכרת מרגע לרגע. כמובן שזכרונותיה מהעבר לא נפגעו אך מידע חדש אינו נקלט ולא משנה עד כמה הוא חשוב. לאחרונה קצב השינוי הואץ, היא מדמה שמה שחשבה עליו אכן קרה והיא נצמדת בעקשנות לאירועים שלא קרו. היא כמעט שאינה יוצאת מהבית, שוכחת לאכול וליטול תרופות ולמעשה עצמאותה אבדה.
כל הסימנים רעים, ואני יודע שהעתיד אינו מבשר טובות. אנו חיים בעידן בו חיי אדם מתארכים, אך אין שום ערובה לאיכות החיים שלך כשאתה מגיע לגיל מתקדם. כואב לי על אמא שלי, היא זקוקה לי יותר מאי פעם ואני פוחד מזה. פוחד מהשקיעה האיטית והארוכה, מהרגעים הקשים שעלולים עוד להגיע, ממצוקתה ההולכת ונגלית לעין, מזה שאמא תעלם ותשאר רק הקליפה שלה. וככל שזה אגואיסטי, פוחד מהעול.