בכיתי למראה החיילות, החיילים ואנשי המשטרה שנאלצו להפגין גדלות נפש ובגרות מדהימה מול רעל ההסתה של המתנחלים. בכיתי על הכאב שגורמים אנשים ללא גבולות וללא מצפון לנפשם של חיילינו. בכיתי למראה חיילת המוציאה ילד מגן הילדים בעוד אמו עוסקת ב"דברים יותר חשובים” ומפקירה את תינוקה בידי זרים. בכיתי למראה מתנחל המציע את ביתו הצעירה לקצין משטרה ולמראה מתנחל אחר המנופף בתינוק רך מחוץ לחלון הקומה השנייה. בכיתי למראה מקדשי הקירות והאבנים מול קדושת חיי אדם. מקדשי ההיסטוריה העתיקה והמנהגים הפגאניים למול עתיד ילדיהם וילדינו. כאן, מחר.

בכיתי משום שמאז 1967 הדרדרנו במדרון החלקלק ללא מעצור וקידשנו את הכוח, האדנות, הניצול. איבדנו אט אט את ערכינו האנושיים והחלפנו אותם במשיחיות שקר נצלנית וחסרת עתיד. מישכנו את עתידנו בידי רבנים בורים וקנאים ובידי פוליטיקאים ציניים.

בכיתי היום ועוד לא נסתם מקור דמעותי.

הנה כותרת שלא ראינו מעולם: “ילדי גוש-קטיף מובלים ברגל לבית-הספר האזורי כשהם מלווים בג’יפים צבאיים”. ובדין לא ראינו, מישהו חשב או חושב להתעלל בילדי גוש-קטיף רק משום שהוא אולי אינו חובב מתנחלים?

אבל כשמדובר בליווי ילדים ערביים מכפרם בדרום הר-חברון לבית ספרם, מהלך שני קילומטרים, משום שהם חשופים להתעללות תושבי מאחז לא חוקי החולש על הדרך, זה בסדר. לא מטפלים במתעללים, לא מאבטחים את הציר, לא מעלים את הילדים - חמישה בסך הכל - לג’יפ או לטנדר צה"לי, מוליכים אותם ברגל בין שני ג’יפים. ואם לנהג הג’יפ המוביל יש רגל כבדה, לא נורא, שירוצו. ערבים, לא משלנו. כשראיתי זאת אתמול בערב בחדשות ערוץ 2, הייתי בטוח שהתגובות והמסקנות לא יאחרו לבוא. טעיתי.

האם הרמטכ"ל ירום הודו, היה מסכים שיובילו כך את ילדיו מקיבוצם גרופית, אל בית-הספר האזורי בקיבוץ יטבתה? ומה בקשר לשר הבטחון? חבר-כנסת סתם, או אזרח מן השורה? איזו זעקה הייתה קמה. אך כשצריך להגן על ילד ערבי בשטחים - לא כזה שנכנס בטעות אל “שטח הריגה” של מוצב, סתם ילד שהולך ללמוד, החיילים נוסעים בג’יפ והילדים נשרכים, או רצים מאחור, הכל לפי מהירות הנסיעה. ובימי גשם, יש להניח שהם מתכסים כבונוס מתזי בוץ מגלגלי הג’יפ. חרפה.

אמא שלי עברה את גיל ה-80 ואיננה עוד האדם שהייתה. אמא שלי הולכת ונעשית אדם אחר.

אמא תמיד הייתה הג’דע במשפחה. ערנית, נמרצת, דעתנית ועצמאית. להיות בנה לא היה - ועדיין לא - קל. כבן הבכור ספגתי מאמא שיפוט מהיר וקטלני בכל רגע שלא תאם את ציפיותיה ורצונותיה. את הפתיל הקצר ירשתי ממנה. אמא לא נתנה לי הנחות ואני מצידי התרחקתי ממנה. אינני יודע עד כמה הדבר הכאיב לה, אך זה חסך ממני מכאובים רבים.

לאחר שהתאלמנה מאבא, ארגנה אמא את חייה מחדש סביב עצמה ורצונותיה. עד לפני זמן לא רב הייתה בריאה בצורה יוצאת מן הכלל. תמירה, רזה וחזקה, ירדה ברגל בכל יום אל שפת הים, שחתה, השתזפה ושמרה על כושר מלא. את כל העיר חרשה ברגל - היא איננה מהאנשים שמסדרים עניינים בטלפון. ואז נסעה עם חברה לספארי באפריקה. כשחזרה מלאת רשמים, התרשמנו שנחלשה מעט, שנעשתה רגישה להצטננויות ושפעות קלות. לא דאגנו. אמא הרי חזקה והיא תתגבר.

לפני כשנה, חזרנו מביקור אצל בתנו בשומרון וגילינו את אמא במצב נורא. פניה היו מכוסים חבורות והיא נראתה כמי שהוכתה או נפגעה בתאונה. מסתבר שקמה לילה אחד ממיטתה ונפלה. לא היינו שקטים ושכנענו אותה לבקר רופא. זה שלח אותה לבדיקות שהראו שסבלה משבץ מוחי קל.

מאז אותו יום, אמא משתנה ולא לטובה. זכרונה המיידי נפגם קשות והיא אינה זוכרת מרגע לרגע. כמובן שזכרונותיה מהעבר לא נפגעו אך מידע חדש אינו נקלט ולא משנה עד כמה הוא חשוב. לאחרונה קצב השינוי הואץ, היא מדמה שמה שחשבה עליו אכן קרה והיא נצמדת בעקשנות לאירועים שלא קרו. היא כמעט שאינה יוצאת מהבית, שוכחת לאכול וליטול תרופות ולמעשה עצמאותה אבדה.

כל הסימנים רעים, ואני יודע שהעתיד אינו מבשר טובות. אנו חיים בעידן בו חיי אדם מתארכים, אך אין שום ערובה לאיכות החיים שלך כשאתה מגיע לגיל מתקדם. כואב לי על אמא שלי, היא זקוקה לי יותר מאי פעם ואני פוחד מזה. פוחד מהשקיעה האיטית והארוכה, מהרגעים הקשים שעלולים עוד להגיע, ממצוקתה ההולכת ונגלית לעין, מזה שאמא תעלם ותשאר רק הקליפה שלה. וככל שזה אגואיסטי, פוחד מהעול.

לא פשוט לכתוב על ביבי ומרעיו ביום הזכרון התשיעי ליצחק רבין. זה הרי האיש שהלך לפני “הארון” באותה הפגנה מפורסמת. השאלה היא האם ביבי לא קבר אתמול את עתידו הפוליטי כשברח מנטילת אחריות מדינית ופוליטית (על לימי אין מה לומר, לימי היא לימי היא לימי והיא תמיד תצמד למי שנראה בעיניה חזק כרגע).

היה זה מחזה מרהיב לראות את האיש הארוגנטי הזה שהסתתר בחוץ, נכנס בבהילות לאולם המליאה בכנסת ממש בתחילת מועד ב’ של ההצבעה השמית, מתיישב בפנים קפואות ליד שולחן הממשלה, מפטיר “בעד” בפה קפוץ ומסתלק. קשה, קשה.

הפרשנים הפוליטיים לא יכלו להתאפק: “פליק-פלאק מרהיב, נכנס נמר - יצא חתול, פוטש בננה” ועוד ביטויים מלאי בוז הופרחו ולא בכדי, הרי השר הנכבד כבר כופף פעם את ידי ראש הממשלה כשכפה עליו את הנוסח עליו החליטה הממשלה - זה שאינו מחליט בפועל על פינוי ההתנחלויות. וכעת לפתע הוא מודאג - לכאורה - מאחדות הליכוד ו"מהסס” אם להצביע בעד אישור ההחלטה שהיה בין יוזמיה. לו היה מודאג באמת, היה קם ומצהיר קבל עם ועדה: “אני תומך באופן מוחלט בהחלטות הממשלה והכנסת ומספיק עם השטויות” - בשל מעמדו החזק במרכז הליכוד, הצהרה כזו הייתה מוציאה אחת ולתמיד את הרוח ממפרשי המורדים. אלא שביבי לא באמת תומך בהתנתקות, רק שאין לו אומץ לומר זאת, הוא מעדיף ללהטט בין העמדות - כשכל צד רוצה להאמין שהוא תומך בהם - עד ששרון יפול וביבי יוכתר במקומו. מקיאוולי גור חתולים לעומתו.

כשהוא מזיע (ומשקשק) לא נותר לו אלא להתייצב לפני המצלמות ולתת לראש הממשלה אולטימטום של שבועיים. הוא מהמר שאו שיצליח לכופף לשרון את היד או שיתייצב בגלוי בראש מחנה המורדים ויפלג סופית את הליכוד תוך שהוא סוחף עימו את הרוב. כך או כך, הוא מאמין, הוא יעשה המנהיג החדש - שהכל נעשה בדברו - ויחליף את שרון. ולעזאזל המדינה.

זה הזמן לומר בבירור ובקול רם כן להתנתקות ! אי אפשר להשאיר את הרחוב בידי הימין הקיצוני לאורך זמן.

אחת הטענות שמעלים חלק ממתנגדי ההתנתקות מרצועת עזה היא ש"עלול להיווצר הרושם שברחנו משם משום שהחמאס הפעיל נגדנו כוח”. מוכרת גם הטענה שהאינתיפאדה השנייה החלה רק בשל היציאה החפוזה מלבנון. חוגים יודעי דבר מעקמים שפתיים בבוז וטוענים שלא היו דברים מעולם.

מהי האמת אם כך? אם נבחן את ההיסטוריה מתחילת שנות ה-70 נראה מיד כמה וכמה דוגמאות מעניינות:

• גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל התנגדה בתוקף לכל יוזמה בינלאומית להסכם עם המצרים לנסיגה כזו או אחרת בסיני שלאחר מלחמת ששת הימים. יוזמתו של שר הבטחון דאז, משה דיין, לסגת אל קו המעברים כדי לאפשר לפתוח את תעלת סואץ לשייט נדחתה אף היא. התוצאה: רק לאחר מלחמת יום כיפור ואבידותינו הרבות, הסכימה ממשלת ישראל להסכמי הפרדה בסיני וברמת הגולן והתרחקה מהקווים בהם החזיקה לפני המלחמה.
• האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה שהחלה ב-1987 הסתיימה רק לאחר ההכרה באש"פ וחתימת הסכמי אוסלו ב-1993 ואילך.
• לאחר שצה"ל נסוג ב-1984 ממרבית השטח שכבש בלבנון במלחמת “שלום הגליל” אל רצועת הבטחון, התחזק מאד ארגון החיזבאללה והפך את רצועת הבטחון ללעג לרש. מאות חיילים נהרגו והשקט לא חזר לצפון הגליל. המטה הכללי של צה"ל והממשלה טענו שיציאה מרצועת הבטחון תהיה משולה לבריחה ושנשלם מחיר כבד ביותר. כשמספר הנפגעים הלך ועלה ועימו הלחץ הציבורי (ארבע אמהות), החליט אהוד ברק שהתמודד על ראשות הממשלה להוציא את צה"ל מלבנון בשנת 2000.
• האינתיפאדה השנייה פרצה לקראת סוף שנת 2000 ולא אפשר לנחש האם ומתי תסתיים. האם זה רק מקרה שלאחר ארבע שנים קשות וסוערות בהן הרים ראש גם הטרור האיסלאמי הבינלאומי, החליט אריק שרון, הנץ שבניצים, על נסיגה מרצועת עזה?

המסקנה שלי? כן, אפשר להלחיץ אותנו בכוח. מלבד יצחק רבין ז"ל ששאף לנצל את חלון ההזדמנויות הצר שנותר לפני התגרענות נרחבת של המזרח התיכון, לא קם לנו מאז ששת הימים מנהיג מפוכח שהבין שאנו פגיעים ולחיצים ושמשוואת הכוח אינה פועלת בהכרח לטובתנו. לא צריך להיות מומחה כדי לראות בבירור שאנו מוכנים לשלם במטבע קשה רק כשהלחץ הופך לבלתי נסבל, במקום להעז, ליזום בתבונה ולהפיק רווח מדיני מיוזמה עצמאית.

גם במעשה ההתנתקות מעזה - בה אני בהחלט תומך - מגלה שרון אוטיזם מדיני. בידיעה ברורה שלא ניתן יהיה למנוע מהפלסטינים תחושות גאווה ונצחון על ש"גרשו” אותנו משם, הוא מוותר על המימד והרווח המדיניים תמורת הסכמתו בשתיקה של הנשיא בוש. שרון מסרב לשוחח עם הפלסטינים? סחתיין, שידבר עם האירופים. שיציג את ההתנתקות כשלב ראשון בהקטנת עול הכיבוש ושידרוש בתקיפות את השתתפותם הכלכלית במעשה ובשיקום הרצועה - שישימו את כספם היכן שפיהם וליבם נמצאים!

אתמול בערב פגשתי אצל רופא השיניים את דוד - מכר וותיק וחביב שלא פגשתי זמן רב. לא הספקתי לומר שלום, ודוד נופף באצבעו לנזיפה “מה קורה עם האתר שלך, נו, רדיקלים. למה אתה לא כותב?” מה יכולתי לומר לו? אמרתי שאני חש שהמצב במדינה כל כך גרוע בעיני, שכל כתיבה שלי תהיה כעוד שחרור קיטור של קוטר מדופלם. שאי אפשר לשנות ושבעצם אין לי הרבה מה לחדש. סיפרתי לדוד שלא ידעתי שהוא קורא את הבלוג הזה ושאלתי אותו בסקרנות מה הוא חושב עליו. “שמאלני מדי ושונא חרדים…” הייתה התשובה.

זה כבר חייב התייחסות מיוחדת. לא בכל יום מכנים אותי בשמות ומתחמקים. הושבתי את דוד על ספסל ציבורי ברחוב והוכחתי לו באותות ומופתים שאני בעצם שמאלני קטן מאד - במיוחד בהשוואה לכל אותם אנשי אקדמיה שאיבדו את הצפון, ושאיני שונא חרדים - רק מתנגד אישית לתפיסת העולם שלהם וציבורית לאורח החיים שחלקם מנסה לכפות עלינו.

המפגש הקטן הזה עורר אותי למחשבה ואפילו הדיר שינה מעיני, כיצד המושג “שנאה” נעשה כל כך שגור בפינו. לאחר האזנה לאנשים וקריאת אין סוף טוקבקים באתרי האינטרנט, הסתבר לי שרגשות ככעס, התנגדות, וגם סלידה ובוז נעלמו ממנעד הרגשות שאנשים מבטאים. הכל מבוטא כשנאה שבעיני היא רגש קיצוני ושלילי מכל האחרים. כשהכל הוא “שנאה” אין מקום לסובלנות ובוודאי שלא לאהבה.

אני לא מתייפף. גם אני שונא לפעמים (ומתבייש בזה). אך אם אני שונא מישהו בלהט, המשטמה מופנית כלפי אותו יחיד אומלל ולא כלפי ציבור. איך אפשר לשנוא ציבור שלם? אפשר לכעוס על ציבור, לסלוד ממנו ומדרכיו ואפילו להתנשא מעליו כאומר “אני טוב יותר”, אך מפה ועד לשנאה המעוורת כל שיפוט הדרך ארוכה.

הנה סידרתי לעצמי את הראש. אך אולי מוצדק לשנוא את הימין הדתי ורבניו? אלו המוליכים אותנו לימים החשוכים ביותר בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל? אלו המתקראים “ציונות-דתית” (אוקסימורון מוחלט בעיני) המוכנים לפרק את החברה והמדינה ואת צביונן הדמוקרטי רק כדי לקיים פסקי הלכה שנכתבו על ידי בשר ודם? אינני חולק על זכותם לדעה שונה משלי, אני חולק מכל וכל על נכונותם להשליט את דעתם בכוח. איש לא מינה אותם לסוכן מורשה של בורא עולם ודבריהם ואמונותיהם אינם קדושים יותר מכל דיעה אחרת. ההיסטוריה מלאה במקרים בהם ניסו קבוצות מיעוט להשליט את רצונן בכוח, ופקודה לסרב להוראות חוקיות של הממשלה היא לכל דבר וענין הפעלת כוח.

פה ושם בחבורה הצבעונית והמגוונת הזו יש כמה מועמדים אישית לתחושת שנאה, רבים הגורמים לי צמרמורת וכעס ויש גם כמה בודדים שאני מחבב ואפילו אוהב. רק שרגשותי ממש לא משנים. מה שחשוב הוא להשאיר את המאבק על הדיעות הפוליטיות בתוך המערכת הפוליטית הלגיטימית ואת המאבקים הדתיים בבתי הכנסת. הדמוקרטיה יכולה לשאת מידה לא מועטה של התמרמרות, התנגדות וגם מעט סרבנות. מה שלא ניתן לקבל היא שבירת כלים מוחלטת של כללי הדמוקרטיה ומסגרות החוק. מי שישכח את הכללים והמגבלות הללו ישלם מחיר יקר, כך היה וכך יהיה תמיד.

אינני מכיר אנשים רבים בני גילי, הצופים ועוקבים אחר הלהיט של חברת קשת - “כוכב נולד”. אלא שאני אוהב מוסיקה עברית ומבצעים מרגשים, וכך למשל, בזכותה של נינט טייב, התוודעתי מחדש לשיריו השווים של זוהר ארגוב המנוח. יש מוסיקה עברית והיא פורחת.

אלא שלא לשם כך התיישבתי ליד המקלדת. טעמי המוסיקלי הוא עניין פרטי ואין לי עניין רב לבלבל למישהו את המוח בנושא. מה שטורד את מנוחתי הוא נושא “ההצבעה” לכאורה בתוכנית זו, וכנראה שגם באחרות בהן איני צופה. לא השאלה אם היו-יש-יהיו זיופים לטובת מועמד זה או אחר, אלא הטכניקה: קרי, לא עוד “בוחר אחד - קול אחד”, אלא “לא תחסום שור בדישו…” מין מנגנון מצחיק שכזה שמאפשר לכל אדם מעוניין להצביע עבור המועמד הרצוי לו כמספר הפעמים שיחפוץ. יש לך חבר-מועמד? קרוב משפחה? דמות נערצת? חייג בבקשה והצבע כמה פעמים שתרצה. מספרים לך שמכל טלפון אפשר להצביע רק 250 פעמים? הצבע דרך מספר מכשירי טלפון. ההצבעה באתר התוכנית מוגבלת גם כן? שנה זהויות חביבי והצבע עד שיתעקמו אצבעותיך. אנחנו בקשת ובחברות התקשורת מרוויחים מזה כסף טוב…

אז מגיע פראייר כמוני, מתיישב מול המסך, מתרשם, מחליט ומחייג. הנה, הצבעתי הבודדת תשפיע! לא דובים ולא יער. אתה סאנשיין, חי בעבר! פה שולטת ההפקרוקרטיה!! (סליחה מר הכט, לא עומד בפיתוי…)

אם נניח שקהל היעד של תוכניות דוגמת “כוכב נולד” הם בני העשרה ועד גיל שלושים (וסליחה אם קיפחתי מישהו), אז איזה מסר מועבר להם בשיטת ההצבעה הזו? שבכל הצבעה, יש שווים, שווים יותר ושווים מאד? הרי בשיטה הזו מי שיכול להרשות לעצמו (או להוריו) להוציא 400 שקלים עבור 1000 הצבעות SMS יחשב תמיד ל"שווה יותר” ממי שאינו יכול. האם הלקח האנטי-דמוקרטי הזה יחלחל גם לתחומים חשובים יותר? זה לא סותר את מה שהם אמורים להטמיע במסגרת שעורי האזרחות בביה"ס התיכון?

הרעיון לביצוע הצבעות דרך האינטרנט בבחירות לגופי ממשל כבר עלה בכמה ארצות וישראל ביניהן. אינני יודע אם ומתי רעיון זה עשוי להיות מיושם. אך בבוא היום, יהיה קשה לטעון כנגד האקרים שיגלו וינצלו פרצות במערכות ההצבעה ו"החתימה האלקטרונית” כדי להטות את התוצאות כרצונם. את הצידוק הרעיוני הם מקבלים כבר היום דרך תוכניות בידור שזנחו לחלוטין את רעיונות השוויון הדמוקרטי. “יותר, זה יותר טוב” הוא מוטו שנקלט בקלות ולשרשו תהיה בעייה לכולנו.